Nutrition and Your Childs Soul  |  הכוח האמיתי של ויטמין C  |  



 
תרופות פסיכיאטריות: מאזן הגן עדן-גיהינום (חלק א')
דולב ראובן גילמור, PhD, נטורופת
מוזר שאיני מעודכן
שבתא כה קטן
במוח שמורים בפנים
גן עדן וגיהינום אלוהיים
 
- אוסקר ויילד 1854-1900
            אין הן תופעות לוואי, ואין הן נדירות. הן התוצאות הישירות של התרופות, הבאות לידי ביטוי בצורות שונות אצל כל אדם, בדיוק כמו התועלות, אם יש כאלה. הגן עדן והגיהינום.
            מחובתי להודות שבדרך כלל איני מתבקש לטפל באנשים שהתרופות הפסיכיאטריות עזרו להם. אני מקבל את אלה שזקוקים לעזרה בגללן או למרות שהן נוטלים אותן. התרופות לא הוציאו אותם מהגיהינום הנעול בראשם, אלא רק החמירו את מצבם.
            לפעמים, הייתה זו תקופה לא קלה, מהסוג שכל אדם עובר – עד שהתרופות עצמן יצרו את הגיהינום. חייהם של אנשים נהרסים. המטופלים יכולים להיות חולי סכיזופרניה שמקבלים תרופות – אבל עדיין שומעים את אותם קולות או רואים את אותן נמלים; אלא שכעת הם הולכים כמו החולים במחלת פרקינסון, עם רוק על הסנטר. יש כאלה הסובלים מתופעות משונות מאוד, כמו ההוא בבית חולים עם פריאפיזם, שהוא זקפה ממושכת שאינה קשורה לריגוש מיני, וכו' וכו' וכו'. אולי הדיאגנוזה הייתה שגויה, והם איבדו את השנים שהיו אמורות להיות השנים הטובות ביותר שלהם, עקב נטילת סמים חוקיים אלו – הממריצים ומדכאים ומאזנים ומרגיעים ומשחקים עם המנגנונים העדינים של מערכת העצבים המרכזית, ושיש להם השפעות על כל הגוף.
נראה לי שכמה תיאורי מקרים ידברו בעד עצמם. מוכנים?
1.         ר' כעת בן ארבעים. הוא סיים את הצבא כסמל ראשון, ואז סיים את לימודיו באלקטרוניקה והנדסת מחשבים בהצטיינות. הוא היה שחיין, טוב והקסים אותי בנגינתו על הפסנתר. מות סבו בנסיבות מוזרות גרם לו ללחץ נפשי, עד שהוא פנה לפסיכולוג, שהפנה אותו לפסיכיאטר, שנתן לו קלונקס, תרופת הבנזודיאזפין הפופולרית לטיפול בחרדות. כאשר מצבו החמיר, ניתן לו מודל (סולפיריד), תרופה אנטי-פסיכוטית ממשפחת הפנותיאזינים. מעולם לא היו לו תופעות פסיכוטיות, אבל מודל מוגדר כ"תרופת הרגעה בעלת פעילות אנטי-פסיכוטית".
            הפסיכיאטר שכח לומר לו שהקלונקס מיועד לשימוש קצר-טווח בלבד, ושהוא ממכר מאוד. זה היה לפני 13 שנה. המינון המקורי היה מיליגרם אחד. אתם יודעים כמה חזק הוא הקלונקס? מיליגרם אחד שלו יכול להיכנס לכפית 4000 פעם! ואף על פי כן, הגמילה ממנו דורשת הורדה הדרגתית במשך כמה חודשים, ואנשים רבים אינם מצליחים להיגמל ממנו בגלל תופעות גמילה בלתי נסבלות. ר' התחיל לפתח אובססיות והתנהגות כפייתית, ולכן חזר לפסיכיאטר. אדם מלומד זה חש שהתרופות אינן פועלות מספיק, ולכן הכפיל את המינון של המודל והעלה את מינון הקלונקס פי ארבעה, לארבעה מיליגרם ליום. ראיתי עשרות אנשים שמטופלים בקלונקס, ואף אחד מהם לא נטל מעל שני מיליגרם ליום. כולם הנם מכורים לסם זה, או היו מכורים לו.
            כעת, ר' מתחנן לקבל עזרה בגמילה מהתרופות, לאחר כמה כישלונות שהיו מלווים בתופעות גמילה קשות. הוא הולך לשבת בשקט על חוף הים, כאשר פתאום הוא מתמלא באי שקט ולבו מתחיל לפעום בחוזקה. יש לו אובססיות רבות, הוא מדבר בקול רם, חוזר על דבריו שוב ושוב, ונדחף להתנהגות כפייתית. כאשר אני נדחף לעשות משהו – כמו למשל לכתוב את המאמר הזה – כאשר אני מסיים, אני מסיים. אולי אחזור לערוך אותו עוד כמה פעמים, אבל מבלי להגזים. יש לנו כעין שסתום שנסגר כאשר אנו מסיימים למלא משימה מסוימת. לאנשים עם אובססיות והתנהגות כפייתית, אין שסתום כזה. כאשר הם מסיימים למלא משימה שמוחם אומר להם לבצע, הם עדיין נדחפים לבצעה שוב ושוב. ר' פירט לי באריכות כמה אובססיות שיש לו. הוא אינטליגנטי ביותר, ויודע שהוא מתנהג בצורה לא הגיונית ותקינה, אך לא יכול לשלוט על זה. אני אפילו לא אנסה לתאר איך זה לנהל איתו דו-שיח.
            האם שמתם לב שלא אמרתי: "הפרעה אובססיבית-כפייתית"(OCD)? ברור שזהו האבחון עליו מצביעה ההתנהגות של ר', אבל אין זה האבחון שאני הייתי נותן לו אם הייתי רופא שמותר לו לאבחן. אני הייתי נותן לו את האבחון: "התנהגות אובססיבית-כפייתית שמלווה בסערת נפש חריפה הנגרמת על ידי סמים פסיכיאטריים."
סערת נפש? הלא הרגעה היא חלק מתיאור תפקידו של הקלונקס? בעצם, אין אנו יכולים להאשים את הקלונקס במצבו של הבחור הזה. אולי גם המודל אשם, שהרי גם הוא סם הרגעה.
כעת, ר' רק התחיל בטיפול תזונתי (של שלושה תוספים), ולכן אין עדיין תוצאות שעליהן אפשר לדווח.
 
2.         בגיל 5, נלקחה ב' מהוריה לאחר שסבלה מהתעללות פיזית ונפשית מצדם. אז היא אומצה על ידי הורים מסורים. בגיל 10, עברה תקופה קשה בבית הספר, בהיותה עצבנית וכועסת. היא קיבלה מרשם לטגרטול (carbamazepine), תרופה נגד פרכוסים ו"מאזנת מצבי רוח", שערערה את איזון מצבי רוחה עוד יותר. לכן, בגיל 11 אובחנה ב' כסובלת מסכיזופרניה וניתן לה הסם ריספרדל. (אני מתנצל מראש אם אבלבל בין "תרופה" ל"סם", כשאתייחס לכדורים הפסיכיאטריים). מאחר שזה גרם לה להוסיף עשרות אחוזים למשקל גופה, היא קיבלה סם אחר. היות שזה גרם לה עוד תופעות שליליות, נתנו לה סם אחר, והיות שזה גרם... עד שעברו דרך גופה כתריסר סמים פסיכיאטריים בצירופים שונים במשך תשע שנים. התייחסו אליה כאל בעלת "רמת משכל נמוכה", אף על פי שבתקופות הקצרות שבהן היא הייתה נקייה מסמים פסיכיאטריים, היא הצטיינה בלימודיה.
            בהגיעה לגיל 19, פסיכיאטר אחד סוף סוף הביע את דעתו וטען שב' איננה, וגם לא הייתה, חולת סכיזופרניה. למרות זאת, שנה לאחר מכן, היא עדיין נוטלת סמים פסיכיאטריים, ונכנסת ויוצאת ממוסדות. בראש ובראשונה, ב' הייתה זקוקה, ועדיין זקוקה, לחום, חכמה ותמיכה רגשית, ולא לסמים. בנוסף להתעללות הפיזית והרגשית שהייתה מנת חלקה בחייה המוקדמים, ב' סבלה מהתעללות כימית במשך תשע שנים. הוריה נותנים לה את הוויטמינים המומלצים בכל עת שניתן לעשות כן, וכבר זמן רב, רוצים לגמול אותה כליל מהסמים הפסיכיאטרים. אבל במוסד החינוכי שבו היא מתגוררת רוב הזמן, הוויטמינים נלקחים ממנה לפעמים, והפסיכיאטרים כבר איימו באשפוז כפוי אם הוריה ינסו להפסיק את נטילת התרופות על ידה.
            סוף סוף לפני חודש, הסכים הפסיכיאטר להרשות להוריה של ב' להפסיק לתת לה את שתי התרופות הנוכחיות שלה (רספרדל ופרומתזין), אבל הורו להם לעשות זאת תוך יומיים! לעולם אסור להפסיק את נטילת הסמים האלה תוך פרק זמן כה קצר, כי דרושה גמילה אטית. תאי העצב משתנים בתגובה לסמים – הם מגבירים או מפחיתים את מספר הקולטנים לנוירוטרנסמיטרים בקרום התא בהתנגדותם לפעולת כל אחת מהתרופות. זמן מסוים, לפחות כמה חודשים, דרוש להסתגלות בחזרה למצב הנורמלי לאחר הפסקת נטילת התרופות, והתוצאה מגמילה פתאומית היא תגובה חריפה לכיוון ההפוך מפעולת התרופה. למרות שב' עברה עצבנות חריפה והתפרצויות זעם בשהותה בבית, הצליחו הוריה עד כה למנוע את חזרתה לתרופות. הם אמרו לי שהוויטמינים והמינרלים עוזרים לה. כאשר נגמר להם הניאצינאמיד (ויטמין B3), מצבה הידרדר, ואז השתפר שוב כשחזרו לתת לה את הוויטמין.
            ב' שכיום היא בת 20, תצטרך להתמודד עם הבעיות הרגשיות המושרשות בילדותה הקשה, אבל, אנו תקווה שהיא תעשה זאת ללא הנטל הנוסף של הגיהינום התרופתי.
 
3.         י' אובחן – בצורה נכונה, כנראה – כסכיזופרן, בגיל 19, כשישה חודשים לפני שהתחלתי לטפל בו. הוריו הזמינו אותי לביתם, במרחק שעה ממקום מגוריי, כי מצבו לא אפשר להם להוציא אותו מהבית. הזדעזעתי בראותי אותו לראשונה. הוא נראה לי כמו אדם מכור להרואין הלוקה במחלת פרקינסון. הוא בקושי היה מסוגל ללכת ולדבר. בתחילה, נתתי לו טיפול שיאצו כדי לתקשר אתו, והוא היה נוקשה כמו קרש. הוא נטל אז את הסם הפסיכיאטרי הקשה והישן, הלדול, יחד עם שני בנזודיאזפינים ותרופה אנטי-היסטמינית. כל הסמים הללו לא השפיעו על הסימפטום העיקרי של הסכיזופרניה שלו – קולות שהוא שמע יומם ולילה. הם הגיעו אליו מאחת הדירות "שם", והוא רצה שאבקש מהמשטרה לפעול בנדון.
            אין לי בעיה עם זה שהוא קיבל תרופה לאחר שהוא אובחן, אבל כשזו לא עזרה, נתנו לו עוד סם ועוד סם. הפסיכיאטריה כשלה והוסיפה לגיהינום שלו, במקום להקל עליו. הוריו של י' לקחו את העניינים לידיים. הם נותנים לו את כל הוויטמינים המומלצים, לומדים את הנושא בעצמם, ובאטיות הנדרשת, הם גומלים אותו מהסמים. הם גם הביאו אותו לסדרת טיפולי שיאצו שהרגיעו אותו, עזרו לשחרר את שריריו, והפכו לדבר שהוא חיכה לו כל שבוע.
            חודשיים אחרי שהוא התחיל בטיפול התזונתי ובשיאצו, י' שיחק כדורסל עם חבריו בפעם הראשונה מאז ההתקף הפסיכוטי הראשון. מינון ההלדול שהוא לוקח, הורד מאוד (מ-10 מ"ג ל-2.5), והוא לוקח כיום מינון נמוך של בנזודיאזפין אחד. במקום שני סמים מסוג זה במינון גבוה, הוא מקבל רק לוריוון, שהורד ממינון של 3 מ"ג לפני שישה חודשים למינון של מ"ג אחד. הוא נראה הרבה יותר טוב, ומסוגל לנהל שיחה הגיונית, אם כי קצרה. הוא רוצה להתחיל שוב ללמוד, ויוצא עם חברים או לבד לקניון. הוא עדיין שומע קולות וחושב שהם אמיתיים, אבל הם מדברים יותר בשקט ומפריעים לו פחות.
 
            מספיק סיפורים לעת עתה. סמים פסיכיאטריים הם איומים ונוראים. איני אומר שאין הם עוזרים לאנשים מסוימים, אבל באיזה מחיר? האם העולם יהיה טוב יותר בלעדיהם? האם במאזן הכללי הם מוסיפים לאנושות יותר גן עדן או יותר גיהינום?
            איני מסוגל, כמובן, לשפוט ולפסוק בשאלות הללו, ואיני מאמין שמישהו מסוגל לעשות כן, אבל עצם העלאת השאלה הנה מהפכנית למדי. הציבור מניח שהתועלות של תרופות עולות על הנזקים שהן מחוללות, אבל אינני בטוח שזה נכון. בנוסף לנזקים הישירים של התרופות, מתן תרופות "פוטר" את הרפואה מלחפש אחר פתרונות תזונתיים ופתרונות אחרים.
            בוודאי לפי עניות דעתי, הייתי מסווג את הבנזודיאזפינים (לוריוון, קלונקס, ווליום ורבים אחרים) כסמים שגורמים ליותר גיהינום. אין הם שווים את תופעות הלוואי וההתמכרויות שלהם, וטוב היה אם היו מוּצָאים מהשוק (מלבד לשימושים מסוימים ברפואת חירום), או לכל היותר, היו מותרים לשימוש קצר מאוד ומבוקר במצבי חרדה קיצוניים. אני מזועזע לנוכח הכמות הגדולה של אנשים המכורים לסמים אלו. כמה קורטובי גן עדן המתקבלים מבנזודיאזפינים היינו צריכים לשים על כף המאזניים כדי לאזן את הרס חייו של ר' ושל חייה של משפחתו?
            התועלת של התרופות נוגדות הדיכאון מוטלת בספק. במחקרים, כל היתרון שלהם על פני תרופות דמה הנו מינימלי, וייתכן שיתרון זה הוא התוצאה של אפקט פלסבו מוגבר (מי שמקבל את התרופה, מרגיש משהו שונה, ומוחו מתרגם את זה לתועלת, בזמן שמקבל הפלסבו אינו מרגיש כלום). יש לתרופות אלו גם תופעות לוואי שליליות עד כדי התאבדות ואולי אף רצח המוני. לפחות חלק מאלו שהשתגעו ופתחו באש על חבריהם בבתי הספר בארצות הברית, היו נתונים תחת השפעתם של נוגדי דיכאון. בכל אופן, ניתן בקלות וביעילות להעלות את רמת הסרוטונין באמצעות תוספים תזונתיים פשוטים, שהם חומרי המוצא של הסרוטונין. מחקרים קליניים מראים שהם יעילים בטיפול בדיוק כמו התרופות, אבל מלווים בפחות תופעות לוואי. (ראה: חוק פייפר)
לתרופות נוגדות הפסיכוזה יש אישיות מפוצלת (משחק מילים מקרי). הן תמיד מזיקות, אבל לפעמים מביאות גם תועלת לזמן קצר. אם הייתם מכריחים אותי להמר על תוצאת השקילה בין כמויות גן העדן והגיהינום שתרופות אלו מוסיפים לחיי האנושות, הייתי מהמר, ובסכום גדול, שהגיהינום כבד יותר.
            אם ויטמין כלשהו היה גורם אפילו לאחת מתוך מאות תופעות הלוואי של התרופות הפסיכיאטריות, משרד הבריאות היה מוריד אותו מהמדפים בין רגע. השמעתם על המושג "מוסר כפול"? במשך שבעים השנים האחרונות, נעשה בוויטמינים, מינרלים, חומצות אמינו וחומרים אחרים שהנם טבעיים לגוף האדם, שימוש מוצלח, המספק עזרה אמיתית לחולים פסיכיאטריים, עם או בלי מתן תרופות בו-זמני. עובדה זו אינה נעלמת, ואינה תלויה במשך הזמן שהעולם הרפואי הקונבנציונלי מתעלם ממנה, וגם אין זה משנה האם אתה מאמין בזה או לא. זאת עובדה מוכחת. אין ספור מקרים קליניים משמשים כעדים לזה, וכמו כן גם מחקרים. הייתי עד לזאת בעצמי, בעסק הייעוץ הזעיר שלי. נתקלתי במספיק מקרים ששכנעו אותי, גם אם לעולם לא הייתי קורא על ההתנסויות של אחרים.
             שיטה זו של מתן תוספים תזונתיים במינונים הנכונים, נקראת "טיפול אורתומולקולרי". המטופלים מרגישים טוב יותר כאשר הם מקבלים טיפול בשיטה זו, ותופעות הלוואי מופחתות. כדוגמה, טרדיב דיסקנזיה, "מחלה" הנגרמת על ידי תרופות פסיכיאטריות בלבד, אינה מופיע כאשר הטיפול האורתומולקולרי מלווה את התרופות. אין זה פחות מרשלנות נפשעת שעובדה זו לא זכתה לפרסום. זאת ועוד, מסתבר שהטיפול האורתומולקולרי חודר עמוק יותר מהטיפול בסימפטומים של המחלות, ומטפל קרוב יותר לשורשי המחלות. אלפי חולי סכיזופרניה ומחלות נפש אחרות מחלימים עם טיפול כזה – המכונה באופן לא מדויק, "טיפול במינוני ענק" – ועשרות מהם אפילו הפכו לרופאים ופסיכיאטרים בעצמם. תשאלו את הפסיכיאטרים כמה חולי סכיזופרניה שנוטלים תרופות פסיכיאטריות, החלימו.
            אנשים לא מתים כתוצאה מנטילת ויטמינים וחומרים אורתומולקולריים אחרים. תופעות לוואי שליליות שלהם הנן נדירות ביותר. הנחיה על ידי מטפל אורתומולקולרי משפרת את ההסתברות החיובית עוד יותר. גן העדן שהטיפול האורתומולקולרי מעניק לאנשים, עולה פי מיליון במשקלו על הגיהינום שלהם.
            במאמרי המשך, אסביר במונחים פשוטים את התהליכים הביוכימיים החשובים להבנת הנושא של התרופות הפסיכיאטריות, ואכנס עמוק יותר לתועלות ולנזקים של כל סוג של התרופות.

לחלק ב' בסדרה

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב

הרשם עוד היום
לקבלת טיפים וניוזלטר

היי דולב,

אני מפנה אליך אנשים בשמחה ובאמונה שלמה בך כמרפא.
חברתי מאד מרוצה ומרגישה שהגיעה
לאדם הנכון.

בברכה, ש.

 

. Copyright ©2008 Dolev Gilmore. All rights Reserved 

 

לייבסיטי - בניית אתרים