אנשים רבים מתבלבלים בין ההמלצות המשתנות מעת לעת הנמסרות לנו ממקורות ממשלתיים ומתזונאים. לאחרונה, קראתי שני ספרים המביעים מסרים הפוכים לחלוטין, וברצוני להביע את התרשמותי מספרים אלו.
1. הספר "שלם" (Whole) של קולין קמפבל, הוא ספר ההמשך של רב המכר שלו, "מחקר סין". שני ספרים אלו תומכים באנשים הנמנעים מצריכת מזון מי החי – צמחונים וטבעונים.
2. הספר "ההפתעה הגדולה והשמנה" (The Big Fat Surprise) של נינה טייכהולץ, "תומך בטענה שבריאותנו המרבית הושגה באמצעות דיאטה שכוללת שומנים בשפע, שבהכרח כוללת בשר, חמאה ומזונות מן החי עם תכולה גבוהה של שומן רווי."
כנטורופת עם צימאון תמידי לידע ועם ראש ביקורתי אבל פתוח, המבקש את האמת בכל מקום שבו היא מסתתרת, ניגשתי לספרים אלו בתקווה לקבל הבהרות חדשות בנוגע לסוגיה של "קרניבור (אוכל בשר) מול טבעוני".
טייכהולץ - תחקירנית במקצועה - הקדישה תשע שנים מחייה לקריאת אלפי מחקרים מדעיים, להשתתפות בכנסים ולעריכת מאות ראיונות עם מומחים לתזונה ועם מנהלים מחברות לייצור מזון, כדי לכתוב את הספר שלה. אי אפשר שלא להתרשם מהיסודיות שלה. ספרה דן בעשרות, אם לא במאות, מהמחקרים המשמשים לתמיכה בהיפותזה הגורסת, שכדי למנוע מחלות לב, השמנה וסרטן, אנו חייבים להפחית בצריכת שומן רווי מן החי. היא עוקבת בפירוט אחר התפתחות היפותזה זו, אחר האישיויות המעורבות בתהליך זה, ואחר סלילת הדרך להתקבלותה בציבור. היא גם מצטטת מחקרים רבים התומכים בצריכת מזון מן החי, ומציגה ראיות מהעולם האמתי של אוכלוסיות בריאות, הצורכות, לפי מסורתן, אחוזים גבוהים מהקלוריות שלהן ממזון מן החי, שהנו עשיר בחלבון ושומן.
לטעמי, טייכהולץ מצליחה למוטט מן היסוד את ההיפותזה הגורסת ששומן מן החי הוא אחד הגורמים למחלות אלו. היפותזה זו התבססה בהתחלה רק על השוואות בין אוכלוסיות (אפידמיולוגיה), שהתבצעו כבר החל משנות החמישים של המאה העשרים. התזונאי המוביל, אנסל קיז, בחר כמה אוכלוסיות, וגילה שאלה שאכלו יותר מזון מן החי, לקו יותר בהתקפי לב. אז מה? יסוד חשוב בהבנת מחקרים מסוג זה הוא, שקורלציה (מתאם) אינה מצביעה בהכרח על סיבתיות. קיז לא התייחס לשאלה: האם אותן אוכלוסיות גם אכלו יותר סוכר ושומני טרנס, או האם הן עסקו פחות בפעילות גופנית ונחשפו יותר לעקה ולרעלנים? בנוסף, הוא בחר באוכלוסיות מסוימות, והתעלם מאחרות שהיו עם נתונים אחרים.
במשך מעל שלושים שנה לאחר שהחלו משרדים ממשלתיים אמריקאים להמליץ על צריכת פחות שומן, לא בוצעו מחקרים קליניים כלשהם כדי לבדוק את השערותיו של קיז ושל ההולכים בעקבותיו. סוף סוף, כאשר התקבלו התוצאות של מחקר גדול שנערך על נשים (מחקר שכלל 49,000 נשים), נמצא שלאחר עשור של צריכה מוגברת של ירקות, פירות ודגנים מלאים על חשבון צריכת בשר ושומנים, נשים אלו לא הצליחו לרדת במשקל, ולא נצפתה אצלן כל ירידה במקרי התקפי לב או סרטן.
כל הדברים הנ"ל הם פרטים בודדים בלבד מתוך רבים, ואני ממליץ בחום לקרוא את הספר, לו אני מעניק דירוג של 5 כוכבים.
. . . .
קולין קמפבל זכה ברשימה ארוכה של עיטורים מדעיים – PhD מקורנל ומעמד מחקרי גבוה ב-MIT בתזונה, ביוכימיה וטוקסיקולוגיה, מחבר של מעל 300 עבודות מדעיות והשתתפות בוועדות מומחים שונים. התחלתי לקרוא את ספרו, "מלא", בתקווה ובציפייה שהוא יציג בצורה מקצועית, מדעית ומשכנעת את הטיעונים בעד צריכת דיאטה המבוססת על מזון מלא מהצומח.
לא רק שהתאכזבתי, אלא אף הייתי המום בנוגע לפער בין העיטורים המקצועיים שקיבל קמפבל, לבין הרמה הנמוכה שבה מדען זה הציג את טיעוניו. לאחר קריאת הספר, פשוט כבר איני מאמין לו.
המסע שהוביל למסקנתו, שחלבון מן החי הוא הגורם הראשי לסרטן ותחלואה אחרת, החל בניסוייו עם חולדות שנחשפו לאפלטוקסין. הוא הוכיח ללא ספק שחולדות שהואכלו בחלבון החלב, קזאין, חלו בסרטן, ואלו שהוזנו במזון רגיל, לא חלו. אחד העקרונות של קמפבל הוא, שמה שהוא מכנה "מדע רדוקציוניסטי" – מדע המבודד רכיב תזונתי, מנגנון ביולוגי או פרט כלשהו אחר, מבלי להתייחס לתמונה הרחבה – הוביל לכל התחלואות של החברה המודרנית. למרות העובדה שהוא עצמו הכיר במגבלות ניסוייו אלו כמדע רדוקציוניסטי, נראה לי שהוא התעלם מאזהרותיו-הוא, בזמן שהוא התייחס לניסויים שערך, כיסוד חשוב למסקנותיו מרחיקות הלכת, שכל חלבון מן החי מזיק לנו.
היתרונות והחסרונות של מחקר סין נדונו בעומק באינטרנט, ולא ארחיב בנושא, אבל לטעמי, קמפבל שוב מפר את הכללים של עצמו. חלקים גדולים משני ספריו מוקדשים להבעת תרעומת נגד הדרך בה מחקרים מתבצעים ומובנים – דבר שאני די מסכים אתו – אבל לא התקרבתי להבנה איך הוא היה מסוגל להגיע מהנתונים המוצגים במחקר סין, למסקנה שחלבון מן החי הנו מסוכן.
קמפבל מתריע נגד חוקרים שמתעלמים מנתונים וראיות שסותרים את התיאוריות שהם תומכים בהן (outlying evidence). למרות זאת, הוא עצמו מתעלם כליל מראיות כאלה (הממלאות את ספרה של טייכהולץ, בן 400 עמודים). לדוגמה, קמפבל אינו מזכיר את ד"ר וסטון פרייס, שחקר עשרות תרבויות שבטיות ומסורתיות סביב העולם, ומצא בריאות שופעת ואריכות ימים אצלן, אף על פי שכולן העדיפו וצרכו דיאטות עשירות במזון מן החי. למיטב ידיעתי, מעולם לא הייתה בהיסטוריה של העולם חברה טבעונית, ובכל זאת, הגזע האנושי שרד.
בעמוד 151, קובע קמפבל ש"אין ראיות" לכך שוויטמין C בצורת כדור הוא טוב לנו. בהמשך, הוא מרחיב הצהרה זו לכל התוספים התזונתיים. דבריו אלו הותירו אותי המום, והשאירו אותי בוהה במדפי הספרים שלי, שיש בהם יותר מעשרה ספרים העוסקים בנושא של ויטמין C בלבד, והמסכמים מעל 5,000 מחקרים ועבודה קלינית שבוצעה במשך שבעים שנה, על אודות היתרונות של ויטמין זה, זאת מלבד עשרות ספרים על השימוש בתוספים אחרים. במשך 16 שנה, למדתי את נושא התוספים, וראיתי את ההשפעה החיובית שלהם על מטופלים, פעם אחר פעם. הבורות של קמפבל בנושא זה אינה מונעת בעדו מלבטל בהינף יד את עבודתם של רופאים וחוקרים גדולים, ביניהם זוכי פרס נובל, שהקדישו את הקריירות שלהם למתן עזרה לאנשים באמצעות תוספים "רדוקציוניסטים".
כדוגמה אחרונה לליקויים בספר זה, הרי שקמפבל מתייחס לדיווח על הצורה בה דיאטה המבוססת על מזון צמחי מסוגלת לדכא מלנומה וסוגי סרטן אחרים. המקרים בדיווח זה היו ממכון גרסון. קמפבל אינו מזכיר את העובדה שתכנית גרסון כוללת רשימה ארוכה של תוספים, וביניהם תמצית כבד בקר בהזרקה ובכדורים, וגם תמצית בלוטת המגן, מָרָה מִשוֹר ופנקראטין (אנזימי לבלב).
לסיכום, צר לי לדרג ספר מאכזב זה בשני כוכבים בלבד, כשאת הכוכב השני אני נותן, רק מפני שיש לקמפבל דברים חשובים לומר על מה שדורש תיקון בעולם הרפואה. לנושא זה הוא הקדיש את רוב הספר, למרות חוסר שייכותו לשאלה האם לאכול מזון מן החי.
ביקורתי הנוקבת מתייחסת לספר זה בלבד, ולא לנושא הטבעונות בכללותו. לא ניתן להתעלם מהעובדה שאנשים רבים מצליחים לשפר את בריאותם, ואף מרפאים את עצמם ממחלות, באמצעות דיאטה צמחונית או טבעונית. זאת למרות העובדה שטרם הוכח שתוצאות אלו אינן נובעות מהעובדה שאותם אנשים גם מקפידים להימנע מסוכר, משומני טרנס ומג'אנק פוד, והנם מודעים יותר מהממוצע לאורח חיים בריא, הכולל פעילות גופנית והרחקה מטוקסינים. טבעונים רבים גם נוטלים תוספי תזונה. ייתכן שאותם אנשים יהיו לא פחות בריאים, ואף בריאים יותר, אם יאכלו בשר איכותי, ביצים ודגים, מפעם לפעם, או אפילו כמה פעמים בשבוע.
ביקורת הספרים הזו אינה מתייחסת לשאלה האתית הכרוכה בנטילת חיים מבעלי חיים - לכל אחד הבחירה שלו.
ד"ר דולב גילמור PhD, נטורופת
