חלק א' – התרופה, המינרל, ההיסטוריה והמינונים
התרופה
ליתיום. השם הזה מעלה חשש. זוהי התרופה הבולטת למחלת הנפש הקשה, הדו-קוטביות, או בשמה הישן: מאניה-דיפרסיה. התרופה הזו מורידה את החולה מהמאניה המסוכנת והמפריעה לאדם ולסביבתו, לשפיות זמנית, וכך הנפילה לצד הדיכאוני קצת מתמתנת גם היא. התרופה, ליתיום, עוזרת פלאים לחולים אלו, אך גוררת עמה תופעות לוואי קשות - לפעמים עם תחילת נטילתה, ולפעמים אחרי שנים של טיפול: חולשת שרירים והפרעת קואורדינציה, צלצולים באוזניים, טשטוש ראייה, פגיעה בבלוטת התריס ופגיעה בכליות. התופעה האחרונה היא הקשה ביותר: מטופלים נאלצים להפסיק את הטיפול עקב אי ספיקת כליות, ורבים מהם חייבים לעבור לדיאליזה כדי לשרוד. הליתיום, כמו כל תרופה אחרת, נחשב כרעל שנוטלים אותו במינון טיפולי.
המינרל
הליתיום לא נברא להיות תרופה, והוא לא הומצא על ידי חברת תרופות. הליתיום הוא מינרל פשוט, מספר 3 בטבלה המחזורית של היסודות, והחומר השבעה עשר בשכיחותו בקרום כדור הארץ. הוא נמצא כמעט בכל מקום – במים ובקרקע – בריכוזים שונים. אנו צורכים אותו בכל יום, בכמויות התלויות במיקומינו. אנו יודעים שצריכתו משפיעה עלינו, וייתכן שאי אפשר לחיות בלעדיו, אך טרם נמצא תפקיד חיוני עבורו, כמו השתתפותו בתהליך אנזימטי.
לא נקבעה קצובה יומית מומלצת עבור ליתיום, אבל ההערכות לכמות הצריכה הנדרשת שלו נעות מסביבות 1000 מק"ג (1 מ"ג) ליום, כאשר המינון התרופתי שלו נע בין 600 ל-1800 מ"ג ליום. שימו לב להפרש הזה - בין הצריכה הנדרשת לגוף בחיי היום-יום לבין המינון התרופתי.
השימוש ההיסטורי של הליתיום
אולי שמעתם שהמילה "קוקה" בקוקה קולה היא על שם הקוקאין - אחד המרכיבים בבקבוק של המים המלוכלכים האלו בשנים הראשונות של ייצורו. אם זה מעניין אתכם, אז הנה עובדה 
דומה נוספת: עוד מותג, 7UP, בין השנים 1950-1929, הכיל ליתיום. המספר "7" בשמו של מותג זה מסמל את המסה המולקולרית של הליתיום, ו-UP אומר לנו שבזכות הליתיום, שתייתו מרימה את מצב הרוח שלנו. תיאור השתייה היה: "Lithiated Lemon Soda".
אנשים העריכו את תכונות הליתיום, עד שבשנים 1948 ו-1949 חלו ומתו כמה אנשים מצריכת יתר של ליתיום בצורת ליתיום כלוריד, לאחר שיצאו אזהרות נגד צריכת נתרן כלוריד – מלח שולחן רגיל – העלול לגרום לעליית לחץ הדם. כאשר אדם צורך כפית ביום של נתרן כלוריד, ייתכן שלחץ הדם שלו יעלה עקב צבירת מים. כאשר הוא צורך כפית ביום של ליתיום כלוריד, הוא נוטל מעל 800 מ"ג של ליתיום, ואם הוא צורך שתי כפיות – הרי שהוא מתקרב לגבול העליון של המינון הטיפולי במחלת הדו-קוטביות. היות שישנם אנשים הרגישים במיוחד לכל חומר, קל למדי להבין מדוע אנשים חלו או מתו ממינון כזה, הנצרך ללא מעקב רפואי וללא אזהרות.
בקיצור, החכמים באותה עת דרשו את הוצאת המיקרוגרמים של הליתיום שהיו ב-7UP, בגלל הגרמים שהיו בליתיום כלוריד. לְמה הדבר דומה? לפחד ממקלחת בגלל סכנת הטביעה בים.
כמו כן, מפני שאנשים הנוטלים ליתיום לטיפול בדו-קוטביות סובלים מתופעת לוואי קשות, אנו חוששים ליטול אפילו כמה מיליגרמים או כמה מאות מיקרוגרמים של מינרל טבעי ושכיח כבר במזון ובמים, שבטיחותו ותועלתו הוכחו במחקרים רבים.
רעל או תרופה? המינון קובע!
בשנים האחרונות, חזרו יותר ויותר רופאים ונטורופתים להמליץ על נטילת ליתיום במינונים נמוכים, מ-100 מק"ג ועד 20 או 30 מ"ג, בתור תוסף תזונה. מינון של 5 מ"ג שכיח בתוספים של ליתיום אורוטט, ואפילו ניתן למצוא דיווחים על שיפור במצבם הרגשי של ילדים בני ארבע ומעלה, כאשר הם נטלו מינון של 100 מק"ג או קצת יותר (מק"ג הוא אלפית של מיליגרם).
הערה: לא כדאי לנסות את הליתיום ללא ייעוץ מקצועי מקיף. אין לראות כעצה טיפולית את הנאמר בסדרת מאמרים זו.
בחלק ב' של סדרה זו, אסכם חלק מהמחקרים החשובים העוסקים בנושא של השימוש במינונים קטנים של ליתיום.
