חברים יקרים מאוד,
ההבעה העצמית שלי ושיתוף הידע והניסיון שצברתי ב-72 שנותיי עלי אדמות, הם דבר שחשוב לי מאוד מבחינה נפשית. אך מאז פרוץ המלחמה, לא כתבתי כלום. למה? כשאני חושבעל מה כדאי שאכתוב בתחומי ההתמחות שלי – התזונה, התוספים ודרכי החיים הבריאות – עולה אצלי בימים אלה המחשבה שהדברים האלה הם טריוויאליים ואינם עומדים בראש סדר העדיפויות בתקופה זו, כאשר כל אחד ואחד מאיתנו מכיר מקרוב מדי מישהו שנחטף או נרצח, ובכל משפחה יש חיילים קדושים שנלחמים בעזה או בצפון או ביו"ש.
שאלתי את עצמי מה עליי לעשות, וקיבלתי תשובה במדיטציה (כך דרכי): אני חייב להעלות על הדף את מחשבותיי בנוגע למלחמה הארורה הזאת, ואז אוכל לכתוב מאמרים מקצועיים. גם שמעתי שחיילים בחזית מבקשים מאיתנו להמשיך בשגרה עד כמה שאפשר, כי בעבור זה הם נלחמים. לכן, אני מבקש את סליחתכם על כך שאפרוש בפניכם את מחשבותיי על "המצב", למרות שאני הדיוט בנושאים מדיניים וביטחוניים. טייק איט אור ליב איט, כמו שאומרים בעברית...
נתחיל בתנ"ך:
וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר...; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ...
וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה...
... וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר... וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.
נכון שימי התנ"ך כבר חלפו להם, ואיננו חיים על פי עין תחת עין, אבל בכל זאת, הפרק הנ"ל טמון בגנים של עם ישראל. הסופר אלכסנדר סולז'ניצין כתב משהו בסגנון הבא: האנשים המסוכנים ביותר הם אלו שרק ביקשו שיניחו להם - תיאור שמתאר אותנו לגמרי. בזמן שהאויבים צועקים "מוות ליהודים", "מוות לאמריקה", "מוות לישראל", "מוות לכופרים", ומתכוונים למוות לכל מי שאינו נשבע אמונים לתפיסת האל המעוותת שלהם - אנו היהודים רוצים רק שיניחו לנו. וכדברי הרב שלמה קרליבך: אנו היהודים שוחרי שלום בכל נפשנו, ולא רק שלום עבורנו, אלא גם עבור כל העולם כולו.
בני יעקב הרגו את כל אנשי שכם כנקמה על ביזיון אחותם. על אחת כמה וכמה, כפול כמה וכמה, שאנו רוצים לנקום בימינו אלה על הרשע המוחלט שהופעל נגדנו ב-7 לאוקטובר. אגלה לכם את האמת, בתקווה שאינני פסיכופת: לא אכפת לי מאומה מהאזרחים בעזה, "התמימים" כביכול - מאלה שהצטרפו לרצח ולביזה, שרקדו ושמחו - לא מהם, לא מילדיהם שגדלים על שנאת היהודים, ולא מנשותיהם, שמתפללות רק שילדיהן ייהרגו תוך רצח יהודים. מצידי אנו חייבים להרוג אותם בלי רחמים, ואסור לנו לאבד חיילים כי אנחנו רוצים להיראות נחמדים בעיני העמים.
אכן ישנה בעיה מסוימת בהריגת אנשי עזה ללא הבחנה, כי אני בטוח שיש שם מאות אלפים שבליבם שונאים את חמאס ורוצים רק שלום בין העמים וחזרה לעבודה מפרנסת בישראל. אינני מאשים אותם בשתיקה, כי הודאה בעניין הזה שקולה להתאבדות עבורם. לכן, בפני המנהיגים שלנו מוצבת בעיה מוסרית בלתי פתירה. אבל נשאלת השאלה:כמה מחיילינו אנו מוכנים להקריב כדי לא להשחית את כל עזה מהאוויר - גברים, נשים וטף - וכדי לא להרוג את אלה שהם באמת חפים מפשע, גם בליבם פנימה?
שאלה אותי פעם אישה, האם אני חושב שאלוקים אוהב ילדים יהודים יותר מאשר ילדים ערבים. עניתי לה שמִן הסתם לא, אבל זאת לא השאלה. השאלה הנכונה היא: כמה מהילדים שלהם את מוכנה להרוג כדי להציל ילד אחר שלך? "את כולם," אמרה האישה הממש לא ימנית הזאת.
