בשנות הארבעים של המאה הקודמת, החלו מספר רופאים לערוך ניסויים, תוך שימוש בוויטמינים במינונים גבוהים משמעותית מהטווח המקובל.
ד"ר אברהם הופר (2010-1917), פסיכיאטר קנדי ודוקטור לביוכימיה, היה דמות מרכזית בהתפתחותה של הרפואה האורתומולקולרית, המוגדרת כשימוש טיפולי בחומרים שקיימים בגוף האדם באופן טבעי, כגון ויטמינים, מינרלים, חומצות אמינו ושומנים. ב-1955, גילה הופר שמינונים גדולים של ניאצין (ויטמין B3) – 3,000 מיליגרם או יותר, בהשוואה לקצובה היומית המומלצת של 16 מיליגרם, ולגבול הצריכה המרבית של 35 מיליגרם – מורידים את רמת הכולסטרול1. זה היה אות הפתיחה של מה שהוא כינה, "מלחמת הפרדיגמות של הוויטמינים"2, שנמשכת גם היום. הפרדיגמות שמתנגשות, הן פרדיגמת ה"ויטמינים כאמצעי למניעת מחלות" ופרדיגמת ה"ויטמינים כאמצעי לטיפול במחלות".
פרדיגמת ה"ויטמינים כאמצעי למניעת מחלות" מניחה כי:
1. ויטמינים דרושים בכמויות קטנות מאוד, מפני שהם ממוחזרים בצורה יעילה בתפקידם כזרזים לתגובות ביולוגיות.
2. יש צורך בוויטמינים, רק כדי למנוע מחלות ספציפיות שנגרמות מהחסרים של ויטמינים אלו.
3. אי לכך, טוענת הפרדיגמה, שהשימוש בוויטמינים במינונים גדולים יותר מהדרוש למטרה
זו, או לטיפול במחלות אחרות, הנו בלתי מוסרי, פזרני ומסוכן.
הקצובה היומית המומלצת (RDA) וגבול הצריכה המרבית (UL או Upper Limits) מגלמים את הפרדיגמה הזו. תומכיה של הפרדיגמה נוטים להתעלם מההוכחות של מפתחי הפרדיגמה החדשה, פרדיגמת ה"ויטמינים כאמצעי לטיפול במחלות", המניחה כי:
1. יש להשתמש במינונים אופטימליים של ויטמינים, גם לצורך מניעה וגם לצורך טיפול.
2. מינונים אלה משתנים במידה רבה לפי הנסיבות, ממינונים קטנים לגדולים מאוד, עד הטווח של "מגה-מינונים".
3. אין מינון אופטימלי של ויטמין עבור אוכלוסייה שלמה, היות שקיימים הבדלים נרחבים בדרישות של כל אדם בהתאם לגיל, מצב בריאותו, רמות סטרס ופרופיל ביוכימי.
4. הוויטמינים עשויים להביא לפעולה חיובית, שלכאורה אינה מתייחסת למה שידוע על תכונותיהם כוויטמינים.
על כריכת המהדורה העשירית של ספרה של המועצה הלאומית למחקר, קצובה יומית מומלצת3, מופיעה ההצהרה הבאה: "מקור המידע הסמכותי ביותר לקצובות תזונתיות עבור אנשים בריאים". ההיגיון הפשוט אומר, אם כך, שהקצובה היומית המומלצת אינה אמורה להיות מקור סמכותי עבור אנשים שאינם בריאים.
למרבה הצער, התומכים בפרדיגמת ה"ויטמין כאמצעי למניעת מחלות" אינם מחשיבים את עבודתם של אלה התומכים בפרדיגמה החדשה יותר, ומתעלמים מהמגבלות המובְנות המצוינות בבירור על ידי הוועדות ה-RDA. הם מתייחסים לקצובה היומית המומלצת של כל ויטמין כאילו היא הרמה האופטימלית לכל אדם, וכאילו נטילה של מינוין הוויטמין מעל הקצובה היא מסוכנת. הרחבת ההגדרה המקורית רק מעוררת באנשים פחד מפני השימוש בוויטמינים בצורה יעילה ואופטימלית, ומעמידה מחסום שגורם לסבל רב ביותר.
הגישה העוינת כלפי פרדיגמת ה"ויטמינים כאמצעי לטיפול במחלות", אומצה על ידי רוב הרופאים, הדיאטנים ופקידי משרד הבריאות. גם רוב המטפלים בתחום הרפואה האלטרנטיבית דוחים את הפרדיגמה החדשה, מתוך בורות. אלה המתנגדים לטיפול בוויטמינים, טוענים שטיפול זה "אינו מוכח", ודורשים הוכחה בהתאם לעקרונות של "רפואה מבוססת ראיות (EBM)". פרק 4 בספר "לשחרר את הוויטמינים“כולל דיון מעמיק במושג "הוכחה" במדע וברפואה, ובשאלה מדוע הרלוונטיות של רפואה מבוססת ראיות לטיפול בוויטמינים הנה מוגבלת. פרק 5 מציג מודל חדש לטיפול במחלות, לאור עקרונות הרפואה האורתומולקולרית.
מאמר זה הנו גרסה מקוצרת של פרק בספרי, "לשחרר את הוויטמינים", שהוא בעצם קורס מעמיק ברפואה אורתומולקולרית. הספר כולל קישורים למאות מקורות מחקריים וספרותיים. בעל מקצוע, או כל אדם המעוניין לשדרג את הידע שלו, מוזמן ליצור עמי קשר על מנת לרכוש את הספר.
1. Altschul R, Hoffer A & Stephen JD: Influence of Nicotinic Acid on Serum Cholesterol in Man. Arch Biochem Biophys 54:558-559, 1955.
2. Hoffer, A. The Vitamin Paradigm Wars. Townsend Letter for Doctors and Patients, June 1966.
3. National Research Council. Recommended Dietary Allowances, 10th Edition. National Academy Press, 1989
