חלק ב' – כל מינון ותועלתו (לחלק א')
ניתן לחלק את הצריכה של כל חומר שמועיל לגוף האדם, לשתי קטגוריות: צריכה פיזיולוגית מצד אחד; ומינון גבוה יותר, שניתן לכנותו: מינון טיפולי, תרופתי או פרמקולוגי.
- צריכה פיזיולוגית היא קבלת החומר ממזון או מתוסף תזונה, במינון שגורם לריכוז החומר בגוף להיות ברמה "טבעית", זאת אומרת, רמה שניתן להגיע אליה מייצור פנימי של החומר בגוף ו/או מדיאטה רגילה.
- מינון פרמקולוגי הוא צריכת החומר בכמויות הגורמות לריכוזו בגוף להיות גבוה, ולפעמים אף פי עשרות מונים, מהריכוז הפיזיולוגי שלו.
כאשר מדובר בתרופות מרשם, לא ניתן לדבר על צריכה פיזיולוגית או על ריכוז טבעי בגוף, היות שמולקולת התרופה אינה נמצאת בגוף או במזון כלל וכלל באופן טבעי. בדבר זה ישנם כמה יוצאים מן הכלל, כמו האינסולין וכמו הורמוני בלוטת התריס (אלטרוקסין וכו'), שנרשמים בדרך כלל על ידי רופא במינון פיזיולוגי כדי להחליף את הייצור הטבעי שלהם בגוף. שני אלו דורשים מרשם ופיקוח רפואי, מאחר שלמרות שהם מיוצרים בגוף, הם מסוכנים כאשר ריכוזם בגוף עולה מעל הריכוז הפיזיולוגי.
ובעניין הליתיום
אציג בפניכם משפט שחייבים לשנן אותו, כדי להבין אותי כשאני אדבר על השימוש בליתיום במינונים פיזיולוגיים לצורך הטיפול בבעיות מסוימות:
אין כל קשר בין השימוש בליתיום במינון פרמקולוגי, לבין השימוש בו במינון פיזיולוגי.
הבינו את זה היטב, והבדילו בחשיבה שלכם בין הליתיום - המינרל הטבעי הנמצא כמעט בכל מקום – כולל, בדרך כלל, בגוף האדם – לבין הליתיום - התרופה למחלת נפש דו-קוטבית, שהנה בעלת תופעות הלוואי חמורות. המינון בטיפול כזה הוא לכל הפחות פי 300 מהמינון הפיזיולוגי שאציע כאן, ואפילו פי 2000 במקרים מסוימים. מינון פיזיולוגי קטן הוא בטוח מאוד, ויכול להועיל לאנשים רבים, ואף לילדים. זאת ועוד, בינתיים אין לשלול את התיאוריה שאי אפשר להתקיים בלעדיו.
מהן השפעותיו של המחסור בליתיום, ושל ונטילתו במינונים נמוכים?
חוקרים בדקו את המים ב-27 מחוזות במדינת טקסס בארצות הברית, ומצאו טווח רחב של רמות הליתיום במים אלו. הם גילו שבמחוזות שבהם לא נמצא ליתיום במי השתייה או שבהם הרמות היו נמוכות מאוד, מספר מקרי ההתאבדות, הרצח, האונס, השוד והגנבות היה גבוה בצורה מובהקת, בהשוואה לאזורים שבהם מי השתייה הכילו 170-70 מקרוגרם של ליתיום. וכך כתבו החוקרים: "תוצאות אלו מרמזות על כך שלליתיום, ברמות מינון נמוכות, השפעה כללית מועילה על התנהגות בני האדם, וייתכן שהשפעה זו מיוחסת לתפקידיו של הליתיום כיסוד קורט תזונתי חיוני".1
השוואה בין נתונים באוכלוסיות שונות (אפידמיולוגיה) אינה מוכיחה שקיים קשר סיבתי בין שני הנמדדים, אך המובהקות הסטטיסטית שציינו החוקרים היא בעלת משקל מסוים, ונוסף על כך, ישנם גם מחקרים נוספים המאמתים את הממצאים הללו. מחקר יפני2 בחן 18 ערים עם יותר ממיליון תושבים, וגם שם נמצא יחס הפוך וברור בין רמות הליתיום במים לבין מקרי ההתאבדות, וכמו כן, באי קיושו היפני3, ביון4 (שם מצאו גם יחס הפוך בין רמות הליתיום במים לבין מקרי רצח, אונס ושימוש בסמים קשים) ובאוסטריה5. מחקרים אלו השתמשו בשיטות סטטיסטיות שונות עם שיטות ניטרול גורמים משבשים, כולם הנם בעלי מובהקות סטטיסטית ברורה, ובכולם המסקנה שעלתה הייתה שיש הוכחה חזקה לכך שבאזורים בהם רמות הליתיום במים גבוהות יחסית, יש רמה נמוכה יותר של התאבדויות.
שימו לב לכך שכאשר מדובר על ריכוזי ליתיום גבוהים במים, עדיין מדובר על כמויות זעירות יחסית שאינן מסוגלות להעלות את רמת הליתיום בדם מעל רמות פיזיולוגיות נמוכות. גם כך, יורד שיעור ההתאבדויות ומקרי האלימות האחרים. אנחנו יכולים לשער לעצמנו, שצריכת מינונים נמוכים של ליתיום - מינונים הנעים ממאה מיקרוגרמים ועד כמה מיליגרמים* - עשויה להשרות רוגע והרגשה טובה יותר אצל אנשים הזקוקים לכך. האם מצאנו תוסף תזונה שמתאים לחלקי אוכלוסייה גדולים, הסובלים מעקת העולם המודרני התובעני?
בחלק השלישי של סדרה זו, נתעמק בשאלה הזו, ונסכם מחקרים נוספים ואת מה שאמרו רופאים שנותנים ליתיום במינונים נמוכים למטופליהם.
1. PMID: 1699579
2. PMID: 19407280
3. PMID: 25700119
4. PMID: 24072668
5. PMID: 21525518
1000 מיקרוגרם=1 מיליגרם*
